חלקיקים שמסתובבים בכיוונים הפוכים בנוזל יוצרים מבנה של שרשראות


מחקר
חלקיקים שמסתובבים בכיוונים הפוכים בנוזל יוצרים מבנה של שרשראות

מחקר חדש של בית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב גילה שחלקיקים שמסתובבים בכיוונים הפוכים בנוזל יוצרים מבנה של שרשראות. השרשראות האלו מזכירות פולימרים אך בקנה מידה גדול יותר.
מממצאי המחקר עולה כי השרשראות הנוצרות לא יושבות בטל בנוזל אלא הן פעילות ויכולות לנוע במרחב ולהסתובב כבעלות חיים משל עצמן - הן נפגשות אחת עם השנייה, מחליפות שכנים וגונבות בני זוג משרשראות אחרות. הסתדרות עצמית זו מתרחשת בעקבות הזרימה שהחלקיקים עצמם יוצרים בנוזל.
המחקר נערך בהובלת צוות חוקרים מבית הספר לפיזיקה ואסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב: מתן גלוון, ארטיום צ'ירקו, יונתן קירפיץ', יהב לביא, נועה ישראל ופרופ' נעמי אופנהיימר. המחקר פורסם בכתב העת Nature Communications.

החוקר מתן גלוון מסביר: "המחקר עוזר להבין תופעות של פיזיקה של החיים. מערכות המורכבות מחלקיקים מסתובבים נפוצות מאוד בטבע בכל סקאלת גודל אפשרית, החל ממערבולות קוונטיות המתקיימות בנוזלי על ועד לחלבונים המסתובבים בממברנת התא, או הוריקנים הנפרשים על פני קילומטרים רבים. היווצרות והסתדרות של מבנים בטבע הינה הכרחית וקיימת סביבנו בכל מקום - החיים מסובכים מדי מכדי שניתן יהיה לייצר אותם באופן ידני. עם זאת, מלבד היווצרות גבישים, מדענים מבינים מעט מאוד על התהליכים הטבעיים שיוצרים מבנים מורכבים יותר. במחקר החדש אנו מציגים ומסבירים תופעה של היווצרות שרשראות אקטיביות בחומר אותם אנו מכנים ג׳ירומרים, ואת התנאים המאפשרים להיווצרותם. הצלחנו לחזות בתופעה בניסויים במעבדה ובנוסף גם לשחזר אותה בסימולציות ולכתוב משוואות שמסבירות את הדינמיקה".
פרופ' נעמי אופנהיימר מוסיפה: "מלבד תרומתו של המחקר להבנת מערכות אקטיביות בטבע, יש לו גם פוטנציאל יישומי רחב - החל מתכנון חומרים חכמים שמסתדרים מעצמם, דרך רובוטים זעירים המסתדרים לשרשראות ופועלים בנוזלים, ועד מערכות סינתטיות שמחקות תהליכים ביולוגיים. היכולת של חלקיקים פשוטים ליצור מבנים מורכבים באופן עצמאי מדגישה את העיקרון הבסיסי של החיים עצמם - סדר הנוצר מתוך תנועה, ומורכבויות המתפתחת מתוך אינטראקציות פשוטות".

מחקר
מחקר חדש חושף: אלו הסיבות שבגינן אנו בוחרים לדעת או לא לדעת את האמת

מחקר חדש של פרופ' יניב שני מהפקולטה לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל אביב ופרופ’ מרסל זילינברג מהולנד מציג תובנה מפתיעה על הדרך שבה אנחנו מתמודדים עם מידע. בניגוד לדעה הרווחת, שלפיה "בורות מרצון" היא בעיקר דרך להתחמק מאחריות מוסרית כלפי האחר, המחקר מציע הסבר רחב בהרבה: לעיתים אנחנו נמנעים ממידע - ולעיתים מחפשים מידע מכאיב - כדי לווסת את הרגשות שלנו עצמנו ולשלוט בעומס הנפשי.
על פי הממצאים, אנשים רבים דוחים קבלת מידע משמעותי בגלל שהם חוששים מההשלכות הרגשיות שלו. כך, למשל, רבים מעדיפים שלא לבדוק תוצאות בדיקות רפואיות לפני חופשה, או לא להיכנס לתיק ההשקעות בתקופה של ירידות. ההימנעות הזו אינה נובעת מאדישות, אלא מהרצון לדחות רגע של התמודדות נפשית.
אבל לצד ההימנעות – המחקר מצביע על תופעה הפוכה לחלוטין המשרתת את אותו המנגנון של ניהול ריגשי: במצבי חוסר ודאות אנשים דווקא מחפשים מידע כואב, גם אם הוא אינו תורם דבר. כך, צרכנים בודקים מחירי מוצרים שכבר רכשו, רק כדי לדעת אם הפסידו כסף, על אף שלא ניתן לשנות את החלטתם. הדפוס הזה בלט מאוד אחרי מתקפת 7 באוקטובר, כאשר משפחות רבות ביקשו לדעת מה עלה בגורל יקיריהן, גם כשידעו שהמידע עלול להיות קשה מנשוא. במקרים כאלה, הכאב שבאי-הוודאות גדול יותר מהכאב שבידיעה.
המחקר פורסם בכתב העת Current Opinion in Psychology. המאמר עצמו הוא סקירת ספרות רחבה, שבמסגרתה בחנו החוקרים עשרות מחקרים אמפיריים ובוניהם מחקריהם שלהם בנושא, העוסקים בהימנעות ממידע שימושי וחיפוש אחר מידע שאינו שימושי. מתוך השוואת הדפוסים הללו הם גיבשו מודל פשוט המסתמך על שתי שאלות: האם אני מסוגל לשאת את אי־הוודאות, והאם אני מסוגל לשאת את האמת? כך הם מראים ששתי ההתנהגויות - גם הימנעות וגם חיפוש - נובעות מאותו מנגנון רגשי של ויסות ואיזון בין הפחד לדעת לבין הכאב שבלא לדעת.
החוקרים מדגישים כי הדינמיקה הזו אינה מתרחשת רק בהקשרים חברתיים, אלא גם בסיטואציות מוסריות שבהן האדם ניצב מול עצמו. לעיתים אנשים מעדיפים "לא לדעת" כיצד פעולותיהם משפיעות על אחרים, כדי להימנע מתחושת אשמה. אולם כשהימנעות מהמידע עשויה הייתה לפגוע באחרים באופן חמור, דווקא חוסר היכולת לשאת את אי־הוודאות דוחף אותם להתמודד עם האמת.
המחקר מציע דרך חדשה להבין את ההחלטות שאנשים מקבלים בעולם עמוס מידע: הרצון לדעת והרצון לא לדעת אינם הפכים, אלא שני כלים פסיכולוגיים שמטרתם לעזור לנו להתמודד רגשית עם מצבים מאיימים. עבור מערכות בריאות, מוסדות ציבור וארגונים, ההבנה הזו מדגישה את החשיבות של אופן מסירת המידע - לא רק מה אומרים, אלא איך ומתי. אנחנו נעים כל הזמן בין הרצון לדעת לבין הצורך להגן על עצמנו, ומנסים לבחור מה יכאיב לנו פחות: האמת או חוסר הידיעה. בעידן שבו מידע זמין בכל שנייה, המחקר מדגיש כי לא פחות חשוב מה אנחנו יודעים - חשוב איך אנחנו מרגישים כשאנחנו בוחרים לדעת או לא לדעת.

מחקר
מאובני דינוזאורים בני 160 מיליון שנה חושפים תפנית מפתיעה באבולוציית התעופה

לא כל מי שיש לו כנפיים יודע לעוף. הקיווי, היען והפינגווין הם הוכחה חיה לכך. מחקר חדש מאוניברסיטת תל אביב מחזיר אותנו 160 מיליון שנה לאחור לעידן היורה, ומגלה שהתופעה הזו החלה אצל דינוזאורים מכוסי נוצות. במאובנים נדירים במיוחד שהתגלו במזרח סין, השתמרו לא רק שלדי דינוזאורים אלא גם נוצות הכנף שלהם, ואפילו צבען. ניתוח מעמיק של הממצא חושף תגלית מפתיעה: אותם דינוזאורים אמנם היו מצוידים בנוצות, אך ככל הנראה איבדו את יכולת התעופה. צוות החוקרים מדגיש כי לממצא זה יש משמעות רחבה שכן הוא מעיד על כך שהתפתחות התעופה לאורך תהליך האבולוציה של עופות ודינוזאורים הייתה מורכבת הרבה יותר ממה שחשבו בעבר. למעשה, ייתכן שמינים מסוימים פיתחו יכולות תעופה בסיסיות — ואז איבדו אותן בהמשך האבולוציה.
המחקר הובל על ידי ד"ר יוסף כיאט מבית הספר לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים ע"ש ג'ורג' ס' וייז, וממוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, בשיתוף עם חוקרים מסין ומארה"ב, ופורסם בכתב העת Communications Biology מבית Nature. לדברי החוקרים, מדובר בממצא נדיר ביותר שמאפשר הצצה יוצאת דופן לא רק למבנה גופם של יצורים קדומים, אלא גם לאופן תפקודם.
כדי להבין את גודל ההפתעה, צריך לחזור להתחלה. ד"ר כיאט, אורניתולוג (חוקר עופות) המתמחה בחקר נוצות, מסביר: "שושלת הדינוזאורים נפרדה משאר הזוחלים לפני 240 מיליון שנה. זמן קצר יחסית לאחר מכן (בקנה מידה אבולוציוני) רבים מהדינוזאורים פיתחו נוצות – מבנה אורגני ייחודי, קל וחזק העשוי מחלבון ומשמש בעיקר לתעופה ולשמירת חום הגוף. לפני כ-175 מיליון שנה נוסדה שושלת דינוזאורים בעלי נוצות בשם 'פֶּנֶרַפּטורִָה' שממנה התפתחו הציפורים המודרניות - הענף היחיד ששרד את ההכחדה ההמונית שחתמה את עידן המזוזואיקון לפני 66 מיליון שנה, ובה נכחדו רוב הדינוזאורים האחרים. ככל הידוע לנו, קבוצת הפנרפטורה פיתחה נוצות למטרות תעופה, אך ייתכן שכאשר השתנו התנאים איבדו חלק מהדינוזאורים הללו את יכולת התעופה – בדומה ליען ולפינגווין בני ימינו".

אנכיאורניס. (צילום: The Tianyu Natural History Museum of Shandong (STM))
בלב המחקר עומדים תשעה מאובנים של דינוזאור קטן בשם אנכיאורניס, שמשתייך לקבוצת הפנרפטורה. תנאי ההתאבנות יוצאי הדופן באזור מציאתם אפשרו שימור נדיר במיוחד של הרקמות הרכות, כולל נוצות הכנף. אך מה שהפך את הממצא לחריג באמת הוא העובדה שאפילו צבע הנוצות השתמר: לבן, עם נקודה שחורה בקצה, דפוס ברור שחוזר לאורך שולי הכנף.
כאן נכנס לתמונה פרט שנראה לכאורה שולי, אך התגלה כקריטי: החלפת נוצות. "נוצות צומחות במשך שבועיים-שלושה עד שהן מגיעות לגודלן המיועד, ואז הן מתנתקות מכלי הדם אשר מזינים אותן בזמן הצמיחה והופכות לחומר מת. עם הזמן הן נשחקות, נושרות, ומוחלפות בנוצות חדשות. תהליך החלפת הנוצות מספר סיפור חשוב: בעלי כנף שתלויים בתעופה, ובנוצות המאפשרות אותה, מחליפים את נוצותיהם בתהליך מסודר ומדורג ששומר על הסימטריה בין הכנפיים ומאפשר להם להמשיך לעוף גם במהלכו. לעומת זאת, אצל ציפורים ללא יכולת תעופה, תהליך החלפת הנוצות הוא אקראי יותר וחסר סדר. לפיכך, אופן החלפת הנוצות מספר לנו אם אותו בעל כנף מסוגל לעוף", מסביר ד"ר כיאט.

ד"ר יוסף כיאט
הצבעים שהשתמרו במאובנים אפשרו לחוקרים לזהות נוצות חדשות שטרם השלימו את צמיחתן, כאלה שהנקודה השחורה בקצה שלהן חרגה מהפס האחיד. בחינה מדוקדקת של אותן נוצות בתשעת המאובנים העלתה דפוס ברור: החלפת הנוצות לא התרחשה באופן סדור וסימטרי.
"על פי היכרותי עם עופות מודרניים זיהיתי את דגם החלפת נוצות המעיד כי אותם דינוזאורים ככל הנראה איבדו את יכולת התעופה. זהו ממצא נדיר ומרגש במיוחד: השתמרות הצבע של הנוצות העניקה לנו הזדמנות ייחודית לזהות תכונה תפקודית של אותם יצורים קדומים, ולא רק את מבנה הגוף המשתמר במאובנים הכוללים שלדים ועצמות", אומר ד"ר כיאט ומסכם "נשירת נוצות נראית כמו פרט טכני קטן, אבל כשבוחנים אותה במאובנים, היא יכולה לשנות את כל מה שחשבנו על מוצא התעופה. אנכיאורניס מצטרף כעת לרשימת דינוזאורים שהיו מכוסים נוצות אך לא מעופפים, ומדגיש כמה מורכבת ומגוונת הייתה האבולוציה של הכנף".

מחקר
מחקר חדש מציע פתרון לתעלומה המדעית: האלמוג זז באמצעות תנועות פעימתיות של זרועותיו – ללא מוח ובסנכרון מושלם

מחקר משותף של האוניברסיטאות תל אביב וחיפה ניסה לפצח את התעלומה המדעית: איך אלמוג רך מצליח לבצע תנועה פעימתיות של זרועותיו בצורה קצבית ללא מרכז עיצבי מרכזי. ממצאי המחקר מפתיעים מאוד ואף עשויים לשנות את הדרך שבה אנו מבינים תנועה בעולם החי בכלל ובאלמוגים הנחקרים בפרט.
המחקר נערך בהובלת אלינור נדיר, דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב בהנחיה משותפת של פרופ' יהודה בניהו מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ביחד עם פרופ' תמר לוטן מהחוג לביולוגיה ימית, ביה"ס למדעי הים ע"ש צ'רני, אוניברסיטת חיפה. המחקר פורסם בכתב העת המדעי היוקרתי PNAS.
במסגרת המחקר חשפו צוות החוקרים, כי האלמוג הרך קסניה אומבלטה (Xenia umbellata) – אחד האלמוגים המרהיבים בשוניות הים האדום – מפעיל את התנועות הקצביות של שמונה זרועות הפוליפים שלו באמצעות מערכת קוצבים עצבית מבוזרת. המשמעות היא, שאין לו מרכז שליטה המנהל את הפעולה, אלא רשת נוירונים המפוזרת לאורך זרועות האלמוג, כאשר כל זרוע מבצעת את התנועה באופן עצמאי, ועם זאת, כולן מצליחות להסתנכרן זו עם זו.
"זה קצת כמו תזמורת בלי מנצח", מסבירה פרופ’ תמר לוטן מבית הספר למדעי הים באוניברסיטת חיפה: "כל זרוע פועלת עצמאית, אבל איכשהו הן מצליחות 'להקשיב' אחת לשנייה ולנוע בהרמוניה מושלמת שכל כך מסקרנת את המתבונן בה. זהו מודל שונה לחלוטין מהדרך שבה אנחנו מבינים תנועה ריתמית בבעלי חיים אחרים".
אלמוגים ממשפחת הקסניה ידועים בתנועתם ההיפנוטית – פתיחה וסגירה מחזורית של הזרועות. עד כה, לא היה ברור כיצד הם מבצעים זאת. החוקרים ערכו ניסויי חיתוך בזרועות האלמוג ובחנו כיצד הן מתחדשות ומשיבות לעצמן את הפעימות התנועתיות. להפתעתם, גם כאשר חתכו את הזרועות והפרידו אותן מהאלמוג, או אף חתכו מהן פיסות – כל מקטע שמר על יכולתו לפעום בכוחות עצמו.
בהמשך, ביצעו החוקרים ניתוחים גנטיים מתקדמים ובחנו את ביטוי הגנים בשלבי ההתחדשות השונים של הזרועות, שהופרדו מהאלמוג. הם גילו, כי האלמוג משתמש באותם גנים ובחלבונים המעורבים בהעברת מסרים עצביים בבעלי חיים מפותחים בהרבה, כולל קולטנים לאצטילכולין ותעלות יונים הקובעות את הקצב. לדברי החוקרים, הגילוי מציע, כי מקורן של תנועות קצביות – שמוכרות לנו מתהליכי הנשימה, הדופק או ההליכה – הוא עתיק בהרבה מכפי שסברנו. האלמוגים הנחקרים ממחישים כיצד תנועה יכולה להיווצר מתוך מערכת מבוזרת ופשוטה, הרבה לפני שנוצרו מרכזי שליטה מתוחכמים במוחם של בעלי חיים מתקדמים.
פרופ' בניהו מוסיף: "זה מרתק להגיע למסקנה שאותם רכיבים מולקולריים המפעילים את קוצב הלב אצלנו, פועלים גם אצל אלמוג שהופיע באוקיינוסים עוד לפני מאות מיליוני שנים. האלמוג הנחקר מאפשר לנו להתבונן אחורה בזמן, אל ראשית האבולוציה של מערכת העצבים בעולם החי. הוא מראה, שאפשר לייצר תנועה קצבית והרמונית גם ללא מוח – בעזרת תקשורת מרהיבה של תאים עצביים הפועלים יחד כמו רשת חכמה. אין ספק, שהמחקר מוסיף נדבך חשוב להבנת נפלאות עולם החי של שונית האלמוגים בכלל ושל האלמוגים בפרט ומעלה את הצורך העליון לשמר ערכי טבע נפלאים אלה".

מחקר
מדובר בגידול חד לעומת הדעה שרווחה ערב מלחמת 'חרבות ברזל'

אוניברסיטת תל אביב מפרסמת את מחקר העמדות בחברה הערבית החדש של תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, במרכז משה דיין. מהנתונים עולה כי אם תקום מחדש הרשימה המשותפת שיעור ההצבעה יזנק ל-61.8% והרשימה המשותפת תזכה ב-15.5 מושבים בכנסת.
עיקרי הממצאים שעולים מהסקר:
ד"ר אריק רודניצקי, מנהל תוכנית קונרד אדנאואר לשיתוף פעולה יהודי-ערבי, במרכז משה דיין: "השנתיים האחרונות היו לא פשוטות עבור האזרחים הערבים, שכן המלחמה המתמשכת בעזה וסבלה של האוכלוסייה הפלסטינית הטרידו אותם מאוד. אולם התמיכה בהצטרפותה של מפלגה ערבית לקואליציה כמו גם האמונה בשותפות פוליטית ערבית-יהודית, בצל המלחמה הממושכת, כל אלה מלמדים כי הציבור הערבי מפגין בגרות פוליטית ראויה לציון, שומר על ערכי הסדר הציבורי והדמוקרטיה, ומבקש כעת לתרום את חלקו לשיקום החברה הישראלית כולה מן המלחמה. למרות העימות הקשה והממושך ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המצפן הפוליטי של האזרחים הערבים בישראל נותר ממוקד בסוגיות האזרחיות המעסיקות אותם על בסיס יום-יומי. הסוגייה הפלסטינית תמיד נמצאת ברקע, אולם עבור הרוב המכריע בציבור הערבי היא לא מכתיבה את סדר העדיפויות הפוליטי".

ד"ר אריק רודניצקי

מחקר
מצמד קוונטי אוניברסלי, שמשפר את העמידות לשגיאות במחשוב קוונטי פוטוני, יאפשר בנייה של מחשבים קוונטיים ב-100 מיליון דולר במקום במיליארד דולר

חברת המחשוב הקוונטי של אוניברסיטת תל אביב - קוונטום פולס וונצ'רס הודיעה כי פיתחה קופלר (מצמד) קוונטי אוניברסלי שמשפר ממשמעותית את העמידות לשגיאות במחשוב קוונטי פוטוני ואשר עשוי לקדם מאוד את מהפכת המחשוב הזו בשנים רבות.
את הטכנולוגיה פורצת הדרך פיתחו חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בשיתוף החברה, והיא מוצעת כעת למפתחים מכל העולם. קוונטום פולס וונצ'רס, שנוסדה ב-2021, קיבלה מחברת המסחור של אוניברסיטת תל אביב, רמות, זכות בלעדית על הפטנטים הקשורים במהפכת המחשוב הקוונטי הפוטוני ועל הבאתם הטכנולוגיות החדישות הללו לשוק.
"ישנים מספר סוגים עיקריים של טכנולוגיות לבניית מחשב קוונטי: מוליכי-על, יונים כלואים, אטומים ניטרליים ומחשוב קוונטי מבוסס אור, כלומר פוטוני", מסביר פרופ' ירון עוז, ראש המרכז למדע וטכנולוגיה קוונטית באוניברסיטת תל אביב, שהוא גם מייסד-שותף והמדען הראשי בחברה. "מחשוב קוונטי פוטוני עובד כך שבתוך הקיוביט ישנן שתי מסילות, ואם הפוטון נע באחת – התוצאה 0, ואם באחרת – התוצאה 1. אבל אם עובר בשתי המסילות יחד – התוצאה היא סופרפוזיציה של 0 ו-1. למחשב קוונטי פוטוני יש שני יתרונות מובהקים: ראשית הפוטונים אינם רגישים לסביבתם, כך שאין צורך בקירור מיוחד ואפשר להפעיל את המחשב בטמפרטורת החדר. והיתרון הנוסף הוא הסקלביליות, המדרגיות: בפוטוניקה יש טכניקות ייצור ידועות בצ'יפים, כך שאין בעיה לייצר מיליוני קיוביטים".
שעה שביט רגיל של מחשב יכול להתקיים במצב של 0 או 1, קיוביטים של מחשוב קוונטי יכולים להתקיים בשני המצבים בעת ובעונה אחת – ולכן כוח המחשוב הקוונטי הפוטנציאלי גדל מעריכית: שעה שמחשב בן 10 ביטים יכול לעבד עשרה נתונים, מחשב קוונטי בן 10 קיוביטים יכול באותו הזמן לעבד 2 בחזקת 10, או 1,024, נתונים. לשם כך המחשב עושה שימוש בשתי תכונות של מכניקת קוונטים. הראשונה היא סופרפוזיציה (חלקיק אחד יכול להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת), והאחרת היא שזירה הקוונטית (כאשר שני חלקיקים שזורים זה בזה, ברגע שחלקיק אחד "מכריע" איפה הוא נמצא, הוא משפיע על התנהגות החלקיק האחר).
"אם כן למה אין לנו מחשבים קוונטיים במשרד ובבית? התשובה נמצאת בשגיאה", מספר פרופ' עוז. "הסיכוי של מחשב קלאסי לטעות הוא מזערי. הקיוביטים לעומת זאת רגישים מאוד והשגיאה שלהם גדולה. כך למשל, שגיאה של אחוז בדיוק תגרום לכך שאחרי מאה פעולות, כל החישוב הופך לשגוי. במחשוב פוטוני, האתגר הוא לבנות את הקופלרים, המצמדים הקוונטיים, בצורה מדויקת ככל האפשר כדי להוריד את סף השגיאה – אלא שמדובר פה על שערים בגודל ננו-מטרי. הפטנט שלנו הוא בתכנון הקופלר בעזרת גיאומטריה קצת אחרת: במקום שער כמסילה ישרה, יש לו ארכיטקטורה של גדול-קטן. את הארכיטקטורה הקוונטית הזאת בדקנו מתמטית, והיא אכן הורידה את סף השגיאה, וגם בדקנו אותה בניסויים".
הקופלרים שפיתחו החוקרים מאוניברסיטת תל אביב מורידים את דרישות החומרה, מפחיתים את זמן ההפעלה הנדרש לחישוב ומשפרים את העמידות לשגיאות במחשוב קוונטי פוטוני. פרופ׳ חיים סוכובסקי מבית הספר לפיזיקה ולאסטרונומיה, מוביל המעבדה הניסיונית שפיתחה את הקופלר, קיבל את ההשראה לפיתוח מטכניקה מתמטית שהומצאה במקור בתחום ה-MRI ויישם אותה לראשונה בתחום המעגלים הפוטוניים המוכללים. פרופ' סוכובסקי זיהה את העובדה שיש מכנה משותף מתמטי בין מעגלים פוטוניים, תגובה אטומית ב-MRI ומערכת פשוטה ויומיומית – שתי מטוטלות מחוברות בקפיץ – כדי להציג פתרון פשוט לבעיה מורכבת.
באוניברסיטת תל אביב מעריכים מדובר בשיפור מהפכני, שיאפשר בנייה של מחשבים קוונטיים ב-100 מיליון דולר במקום במיליארד דולר – ויזניק את תעשיית העתיד של מחשוב קוונטי, הצפויה לגלגל למעלה מטריליון דולר עד 2035. אבל לקופלר הפוטוני החדש ישנם שימושים נוספים.
עופר שפירא, מנכ״ל קוונטום פולס וונצ'רס, מספר על התגובה הנלהבת של אנליסטים בתחום לפתרון שמציגה החברה, וההבנה כי הפתרון הוא בעל פוטנציאל להשפעה רחבה על תעשייה המוערכת במאות מיליארדי דולרים. "החברה רק בתחילת דרכה", מציין עופר, "ואנחנו נלהבים לקראת השלב הבא במסחור הטכנולוגיה וגדילת החברה. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו חוברים לאוניברסיטת תל אביב במסחור טכנולוגיות עם פוטנציאל משנה עולם".
"מאחר שמחשבים קוונטיים יכולים לפצח את פרוטוקול ההצפנה הנפוץ באינטרנט, ה–RSA, ללא קושי , אחת הדרכים להתגונן היא באמצעות העברת מפתח ההצפנה בתקשורת קוונטית אופטית", אומר פרופ' עוז. "גם כאן צריך לשזור קוונטית את הפוטונים, וגם כאן הקופלרים שלנו יכולים לחולל שינוי יסודי. באנלוגיה למחשוב קלאסי, שיפור השערים הקוונטיים כמוהו כשיפור הטרנזיסטורים: הוא חוסך לנו בגודל המחשבים ובעלות שלהם, ובמקביל מייעל ומשפר אותם".